אתחיל מהסוף להתחלה. אני לומדת צילום במוסררה, במסלול של 3 שנים. " אבל מה יש ללמוד צילום 3 שנים?!" אתם שואלים... ובכן גם אני שואלת את עצמי לפעמים.
מה שבטוח שבאמת הזמן מקבל צורה אחרת, שלפעמים קשה לרוץ אחריו כי לעזעזאל הוא בורח מהר... כמו שד. ואני אחריו מנסה לתמרן בין כל הדברים שאני רוצה עוד ללמוד ולעשות, שואי וואי יש כל כך הרבה. בא לי לפעמים רק להרחיב ולהרחיב.
באמת יש איזה קסם כזה בעולם שכשאתם עושים הרבה מאוד דברים אז הרצון ללמוד עוד, ולהרחיב, ולבלוע עולמות כאילו נפתח בתוככם עוד מימד שרוצה להזין את עצמו, לראות, לספוג, לטייל, לראות. ומצד שני או פשוט במקביל, המיטה, האמבטיה ולא ציינתי עד עכשיו- החברים.. שכל כך מעט מהם פתאום כי כאילו לא ברור איך לחבר פתאום בין המימדים האלה... שגם אליהם הנפש כמהה. ויש אותי... ששנעה בתוכם, לפעמים זנרכת מקיר לקיר באישהי האב
אבל לא על רק על זה רציתי לדבר... במקביל ללימודי צילום שלי, אני לומדת פעם בשבוע קורס בת"א שנקרא "חינוך באומנות" האמתי שהוא נקרא "pedagogika tvorchestva" ברוסית, אבל זה התרגום שאני מצאתי לעצמי. בקורס בעצם אנחנו לומדים איך לעבוד עם חומר (כל מיני חומרים) ודרכם ליצור שיחה. אבל לא שהחומר נהייה רק חוט מקשר בין האנשים, אנחנו מנסים ליצור מפגש אמיתי בין האדם לחומר שאנחנו עובדים איתו, ומפגש אמיתי בין האנשים. זה עלול להשמע מעט מסובך בהתחלה. אבל בעצם מה שלי חשוב בזמן האחרון ושאני מרגישה שאני לומדת זה איך מצד אחד ללמוד לעבוד עם כל מיני חומרים- ללמוד את התכונות שלהם, את מה שהם מביאים לי לעשות, ואיפה הם חוסמים אותי, לאיזה מצבים ריגשיים הם מתאימים הכי הרבה, או איך חומר מסויים יכול לדבר על נושא- ז"א התאמת החומר שאני בוחרת לעבוד איתו עם הנושא שחשוב לי לדבר עליו. ובמקביל לתהליך הזה, של ללמוד ליצור לא רק כדי שיצא לי משהו "יפה", אלא להתחבר לחומר ולעצמי, ולהרגיש שאני נמצאת איתו בסוג מסויים של דיאלוג.
הוא אומר לי: "את זה את לא יכולה לעשות איתי"... ואני אומרת " אני אלחם!"..."אני אשבר...!" טוב... "אני אזרום איתך"..." אני אעקל אותך ככה שכן אגיע למה שאני רוצה..." וכן הלאה.
ומבחינתי המימד השני זה שכרגע מאוד משמעותי בעיני זה שתוך כדי יצירה ובשיחה אחרי היצירה אנשים רואים בי משהו, ודרך העבודה נוצר שיח על דברים שהם יחודיים לי, שאני יצרתי או הכנסתי לאותו החומר שניתן בידי כולם. שדרך זה אני נותנת לאנשים הצצה אל הנפש שלי. למקום היחודי הזה שלי.
השבוע הייתי בתערוכה שמצגת במוסררה, של אומנית שקוראים לה סילקה. היא גרמניה שחלק מהמשפחה של יהודים וחלקם גרמנים. והיא העבירה לנו סדנה. היו שני דברים שריגשו אותי במפגש הזה: אחד: היא דיברה על זה שהיא לא מאמינה בצילום שעומד לבד בזכות עצמו בלבד. אז מה בעצם? היא אומרת שמבחינתה צילומים עובדים ביחד, כסיפור. והטכניקה שלה זה שהיא מחברת שני פריימים שלא קשורים בהכרח על אותו הדף, כך שיראו במבט ראשון אפילו לפעמים כאותו הפריים. וזה חזק לי, שהיא מנסה להעביר סיפור דרך תמונות. גם בגלל שזה משהו שאותי מאוד מעניין לעשות, ליצור סיפור בעזרת התמונות שלי, ביחד. לא ממש יודעת להסביר את זה, משהו באמיתיות שלה לדבר על עצמה על האמונה שלה באיך היא יוצרת אומנות.. זה ריגש אותי.
והדבר השני שמתחבר לראשון, זה שאולי אפילו אם הייתי רואה את העבודות שלה בלעדיה לא היה נוצר לי, אבל כשהיא דיברה על העבודות שלה, על הדילמה של מי היא: גרמניה? יהודיה? שניהם? אחד מהם?
שפתאום אתה רואה בן אדם. אתה רואה דרך העבודות או עם העבודות ליתר דיוק בן אדם, ואת מה שבוער בו, או משהו שכל כך יכול לגעת בי. סיפור. הרגשה. תחושה. אמיתיות כזאת שבאמת חושפת לי את הבן אדם עם התמונות שלו. וזה ממש מתקשר לי למה שדיברתי עליו שאני לומדת בקורס בת"א. וממש הייתי רוצה לעשות בלימודים יותר, לשאני יקבל משמעות רחבה יותר, עם העבודות שלי. שהעבודות שלי יהיו עוד חלק שיתווסף אליי. לא שהם יגדירו מי אני. אלא שהם יהיו כמו עוד חלק שהתחבר ושדרכו אנשים יכולים להציץ, או לראות פתאום יותר ממני.
אמן.
