יום שני בבוקר- תולדות האומנות, זוועה.

לאחרונה, ז"א היום בבוקר יצאתי באמירות מהפכניות על אומנות עכשווית. שברגע שפצעתי את פי, הגדול לצורך העניין, חבורה של אנשים טובים ואומנים מתחילים פערו עליי עיניים ופערו פערים.

היום כל אומן נהיה נביא- שבא להכריח את הקהל לראות את מה שהוא רוצה להעביר, לא משנה באיזה אמצעים, העיקר שזה יעבור, לא תמיד עם יכולת בחירה של יחס- האם אני מסכים /מתחבר למה שאני רואה, מרגיש. האומן מכניס את הצופה בכח לתוך האמירה שלו , ומשתמש בכלים כמה שיותר עוטפים, רחבים שמכניסים את הצופה פיזית לתוך העבודה עצמה. לתוך האמירה שלו. instalation , מיצג, אומנות בגודל שאינך יכול להסתובב, בואננגח את האמירה שלי בצופה, וחובת הצופה היא להסכים למה למראים לו ולהזדעדע.
הצורה של הביטוי לא חשובה, מה שיוצא נגד הקאנון האסתטי שהיה מקובל ומזמן נקבר מתחת לערימות של עלים יבשים של אומנויות קונספטואליות. כל מה שיוצא נגד המוכר , נגד ה"זרם" הוא אומנות, או יותר נכון כל מה ששובר את הגבולות כמה שיותר רחוק מהקודם, זה אומנות.
לך רחוק, תגעיל, תזעזע, תביש אל תתבייש. היום אפילו גופות זה כבר מיצג. והותוצר בפני עצמו כבר לא חשוב.
אני מאמינה שהתוצר חשוב, שהתוצר צריך להיות מושך, מעניין, יפה,, באיזשהי צורה. משהו שיעמוד בפני עצמו כעבודה ולא רק כרעיון.
שלא יאנוס אותי להמצא בתוכו, להזעדעזע ממשהו שאני לא בהכרח מסכימה איתו.
אחרי שיעור בתולדות האומנות אתה מאמין שכל האומנות שקיימת היא כזאת.
וכמובן שקיימים גם היום כל מיני זרמים, ומה שמראים לי זה חלקיק מאינסוף- מרסן דושאן, קיקי..
instalation, zaazuation, קונצפט, רעיון, יכולת, דימוי, כוח.
הייתי רוצה להאמין שהאומן הוא אדם המעצב ראיה, פריזמה שדרכה אני מסתכלת על המציאות, שמעצב את החברה. את השיח שקורה בתוכה. וכמובן שכל הדברים שאני מדברת עליהם אין בהם שחור ולבן, שזה אומנות בעלת קונצפט בלבד, וזאת אומנות הבנויה משניהם. יש שם דקויות, ויש ניסיון ליצור שיח, אבל הייתי רוצה שזה לא יהיה רק שבירת הקיים אלא גם יצירת ויז'ן חדש על דברים.