היה לי סמינר ביום שבת,
ורציתי לחלוק משהו אחד שנחקק בראשי. וממשיך להדהד.
דיברנו על יצירה, על יצירת דברים חדשים, בין האני לעולם. (זה רק כותרת לא מובנת שלי עצמי קשה להסביר).
אבל בגדול, מה שנחקק בזיכרוני זה המשפט- שיוצר, או אומן נהייה מאדם פרטי לאדם פומבי. ז"א, אדם שחלק ניכר מזמנו הוא מוציא דברים לאנשים, נמצא בשיח עם אנשים. ויותר מזה , לוקח אחריות על עבודותיו..הוא עומד מאחוריהן. הוא נמצא בשיח מתמיד עם הסביבה שלו, משנה אותה, וממקום שהוא יוצר לעצמו בגבולות חדרו, הוא הופך למשפיע על הסביבה לאדם פומבי יותר.
וזה חזק לי, כי זה כאילו משנה בכלל את כל הראיה על אומנות בתור כלי תרפי מעט לזה שיוצר הוא בעצם במרכז אנשים שמסביבו.שהוא לא יכול להשאר בכוך שלו ולהסתגר, אלא דווקא כל המטרה של אומנות זה לצאת החוצה עם אמירה מסויימת, וליצור מזה שיח בינו לבין אנשים אחרים.
אני עושה עכשיו עבודה בנושא "בית", וזה קשה, כי פתאום לקחת נושא כל כך אישי, וכל כך נוגע ולחשוב איך אני הופכת אותו למשהו שאני יכולה לדבר עליו עם אנשים אחרים, או בגבולות שלי נוח לדבר עליו וזה לא יותר מדי פולשני, מנסה להבין כרגע את הגבול הזה.
ורציתי לחלוק משהו אחד שנחקק בראשי. וממשיך להדהד.
דיברנו על יצירה, על יצירת דברים חדשים, בין האני לעולם. (זה רק כותרת לא מובנת שלי עצמי קשה להסביר).
אבל בגדול, מה שנחקק בזיכרוני זה המשפט- שיוצר, או אומן נהייה מאדם פרטי לאדם פומבי. ז"א, אדם שחלק ניכר מזמנו הוא מוציא דברים לאנשים, נמצא בשיח עם אנשים. ויותר מזה , לוקח אחריות על עבודותיו..הוא עומד מאחוריהן. הוא נמצא בשיח מתמיד עם הסביבה שלו, משנה אותה, וממקום שהוא יוצר לעצמו בגבולות חדרו, הוא הופך למשפיע על הסביבה לאדם פומבי יותר.
וזה חזק לי, כי זה כאילו משנה בכלל את כל הראיה על אומנות בתור כלי תרפי מעט לזה שיוצר הוא בעצם במרכז אנשים שמסביבו.שהוא לא יכול להשאר בכוך שלו ולהסתגר, אלא דווקא כל המטרה של אומנות זה לצאת החוצה עם אמירה מסויימת, וליצור מזה שיח בינו לבין אנשים אחרים.
אני עושה עכשיו עבודה בנושא "בית", וזה קשה, כי פתאום לקחת נושא כל כך אישי, וכל כך נוגע ולחשוב איך אני הופכת אותו למשהו שאני יכולה לדבר עליו עם אנשים אחרים, או בגבולות שלי נוח לדבר עליו וזה לא יותר מדי פולשני, מנסה להבין כרגע את הגבול הזה.
כן זה קשה בנושא בית מצד שני, כמו שאמר דרוקמן, משם, מהבית אפשר לדבר החוצה, מענין מה תעשי. חשבתי פתאום והרב מהעבודות שלי הם גם בנושא הזה, זה באמת שאלה מה שאמרת שאיך האישי הזה נהפך למשהו שמאפשר לדבר, רלוונטי בשבילי
השבמחקכן, מצד אחד, ברגשי, זה מרגיש לי שזה פשוט רלוונטי מעצם היותו אחד הנושאים שהכי בוערים בי.
השבמחקמצד שני איך שזה יהיה באמת עבודה שאני גם יוכל לעמוד לידה, כי כרגע אני מרגישה שזה יותר מדי להכניס למרחב שלי, ולא עבודה שתדבר על משהו.
לא יודעת, אולי זה שאני אתחיל לצלם יתן לי איזשהי פריזמה שדרכה אני אסתכל. איזשהו חומר שדרכו אני אבחן מה אני רוצה בעצם להציג...
ובית זה נראה לי נושא שפשוט כמעט כל אחד יכול להתחבר אליו, מן נושא כזה שאף פעם הופך להיות לא רלוונטי.