מאז..

(

מאז שהתחלתי ללמוד כל דבר שאני רואה ומנסה לרדת לעומקו מרגש אותי.

לא מרגש..כמו לה לה מרגש. אלה כשמשהו גורם לי להרגיש אז זה הרבה יותר חזק, לשני הכיוונים.בעיקר בתחום האומנות, הצפייה בה.

אם זה לכיוון של משהו שגורם לי עצב, או מועקה או אפילו סלידה או הבחילה, או משהו שאני מתחברת אליו, או משמח אותי.

יש מקרים שבהם אני מצלמת ואחרי שפיתחתי ואני רואה שיצא לי דברים שאני אוהבת אני ממש יכולה לבכות משימחה..או מהתרגשות על זה.

זאת תופעה מאוד מעניינת.

שבוע שעבר הלכנו לתערוכה של מורה שלי שקוראים לו: יעקב ישראל.

הוא מצלם בפורמט גדול של 8*10 אינצ'ים. שאם סרט רגיל זה 35ס"מ אז זה ממש כמו פיל ביחס לזה. כמו המצלמות של פעם...

התערוכה שלו הראת פורטרים של אנשים על הרקע של ארץ ישראל, ותחושת החוסר המצאות של הדמויות הייתה מורגשת.

כאילו הן היו תלושות, ואבודות, ותמונות שסך הכל רואים אנשים על רקע של ארץ העביר את זה בצורה כל כך חזקה. שזה מה שהוא רצה גם להעביר. אני לא יודעת כמה אני מרגישה ככה,
או אפילו יודעת שבירושלים אני בטוח לא מרגישה ככה, כי כל כך הרבה צפיפיות שזה בטוח לא תלוש.באמת, ירושלים זה קצת כמו הבית שלי, המון אנשים במקום אחד, כל הזמן עוברים מקצה אחד של העיר לשני.
זה כמו שכשאני רוצה לצאת מהמטבח הקטן והרוסי שלי וסבתא שלי רוצה להכנס, התחתים שלנו לא עוברים, נוצר מן צוואר בקבוק כזה.
אז ירושלים זה קצת ככה...כמו עיר שנוטה על צידה כאוניה.
לא יודעת איך הגעתי למטבח שלנו.
בחוץ יורד גשם... זלעפות.

יש עוד הרבה להגיד,

אבל כבר מאוחר והמוח כבר קצת ישן... אז פעם הבאה.

ליל חורף נעים שיהיה גם לכם.. שתו תה, ולבשו בגדים חמים וצעיפים.

טיפות על חלון. שולמית.

(התמונה למעלה היא שלי, ולא מהתערוכה)