אני מתקוממת.
ראיתי עכשיו חדשות אלטרנטיביות של קבוצה שקוראת לעצמה "הירקון 70"
הם מספקים חדשות אלטרנטיביות על נושאים חברתיים, על תחזית זיהום האוויר.
והבחורה שמביאה את החדשות מדברת על הקרינה שנוצרת מהאנטנות של הרשתות הסלולריות,
שהחברות רוצות לשים הרבה אנטנות קטנות כדי למזער כביכול את הנזק של הקרינה.
אך לעזעזאל, היא בעצמה מדברת ומשודרת ממרפסת בתל-אביב.
ואז נשאלת השאלה- איך את חייה בת"א, ובוכה על הזיהום? ומה יש לעשות? לנתק כל קשר למודרניזציה בגלל שזה מסרטן, אני מבינה שיש צורך ורצון לחיות חיים בריאים, ושאיכות הסביבה זה חשוב, אבל בכל מכיר? כדי שנחייה בעולם ללא טכנולוגיה כי כל טכנמולוגיה בסופו של דבר פוגעת בנו?
אולי זה לא רק מה שמעצבן אותי, פשוט כבר ההסתכלות על האיכות הסביבה וביטול הנורמול החברתיות שקיימות כמובן מאליו. כי הן "רעות".
בכתבות הללו גם היה רעיון להכנסת הזנות לחוק. אז מצד אחד, כן הזנות היא קיימת, ולאנשים יש צורך בה. אבל ההתייחסות לזה כדבר לגיטימי מקובל והעיקר "בריא". נראה לי מופרך.
כי לא, ברור שאני מעדיפה שזנות לא תתקיים, שמכירת גוף לא תהיה עניין שקיים. וברור שיש עולם שלנו שאי אפשר להעלים זאת, אבל גם אי אפשר להתייחס לזה כדבר מותר, ונכון.
זאת דעתי. שיש כבר סוג של הרגל להתייחס לדברים כנכונים, ובסדר. ואולי צריך לבחון מחדש ערכים שלנו, אם זה דבר שהופך להיות "נכון", וצודק.
22 בפבר׳ 2010
boooooooooooks
סרט. מאת הבימאית: שולמית ביאלי.
הצלמת: שולמית ביאלי.
המפיקה: שולמית ביאלי.
והשחקן: מתן פינקס
17 בינו׳ 2010
מאז..
(
מאז שהתחלתי ללמוד כל דבר שאני רואה ומנסה לרדת לעומקו מרגש אותי.
לא מרגש..כמו לה לה מרגש. אלה כשמשהו גורם לי להרגיש אז זה הרבה יותר חזק, לשני הכיוונים.בעיקר בתחום האומנות, הצפייה בה.
אם זה לכיוון של משהו שגורם לי עצב, או מועקה או אפילו סלידה או הבחילה, או משהו שאני מתחברת אליו, או משמח אותי.
יש מקרים שבהם אני מצלמת ואחרי שפיתחתי ואני רואה שיצא לי דברים שאני אוהבת אני ממש יכולה לבכות משימחה..או מהתרגשות על זה.
זאת תופעה מאוד מעניינת.
שבוע שעבר הלכנו לתערוכה של מורה שלי שקוראים לו: יעקב ישראל.
הוא מצלם בפורמט גדול של 8*10 אינצ'ים. שאם סרט רגיל זה 35ס"מ אז זה ממש כמו פיל ביחס לזה. כמו המצלמות של פעם...
התערוכה שלו הראת פורטרים של אנשים על הרקע של ארץ ישראל, ותחושת החוסר המצאות של הדמויות הייתה מורגשת.
כאילו הן היו תלושות, ואבודות, ותמונות שסך הכל רואים אנשים על רקע של ארץ העביר את זה בצורה כל כך חזקה. שזה מה שהוא רצה גם להעביר. אני לא יודעת כמה אני מרגישה ככה,
או אפילו יודעת שבירושלים אני בטוח לא מרגישה ככה, כי כל כך הרבה צפיפיות שזה בטוח לא תלוש.באמת, ירושלים זה קצת כמו הבית שלי, המון אנשים במקום אחד, כל הזמן עוברים מקצה אחד של העיר לשני.
זה כמו שכשאני רוצה לצאת מהמטבח הקטן והרוסי שלי וסבתא שלי רוצה להכנס, התחתים שלנו לא עוברים, נוצר מן צוואר בקבוק כזה.
אז ירושלים זה קצת ככה...כמו עיר שנוטה על צידה כאוניה.
לא יודעת איך הגעתי למטבח שלנו.
בחוץ יורד גשם... זלעפות.
לא מרגש..כמו לה לה מרגש. אלה כשמשהו גורם לי להרגיש אז זה הרבה יותר חזק, לשני הכיוונים.בעיקר בתחום האומנות, הצפייה בה.
אם זה לכיוון של משהו שגורם לי עצב, או מועקה או אפילו סלידה או הבחילה, או משהו שאני מתחברת אליו, או משמח אותי.
יש מקרים שבהם אני מצלמת ואחרי שפיתחתי ואני רואה שיצא לי דברים שאני אוהבת אני ממש יכולה לבכות משימחה..או מהתרגשות על זה.
זאת תופעה מאוד מעניינת.
שבוע שעבר הלכנו לתערוכה של מורה שלי שקוראים לו: יעקב ישראל.
הוא מצלם בפורמט גדול של 8*10 אינצ'ים. שאם סרט רגיל זה 35ס"מ אז זה ממש כמו פיל ביחס לזה. כמו המצלמות של פעם...
התערוכה שלו הראת פורטרים של אנשים על הרקע של ארץ ישראל, ותחושת החוסר המצאות של הדמויות הייתה מורגשת.
כאילו הן היו תלושות, ואבודות, ותמונות שסך הכל רואים אנשים על רקע של ארץ העביר את זה בצורה כל כך חזקה. שזה מה שהוא רצה גם להעביר. אני לא יודעת כמה אני מרגישה ככה,
או אפילו יודעת שבירושלים אני בטוח לא מרגישה ככה, כי כל כך הרבה צפיפיות שזה בטוח לא תלוש.באמת, ירושלים זה קצת כמו הבית שלי, המון אנשים במקום אחד, כל הזמן עוברים מקצה אחד של העיר לשני.
זה כמו שכשאני רוצה לצאת מהמטבח הקטן והרוסי שלי וסבתא שלי רוצה להכנס, התחתים שלנו לא עוברים, נוצר מן צוואר בקבוק כזה.
אז ירושלים זה קצת ככה...כמו עיר שנוטה על צידה כאוניה.
לא יודעת איך הגעתי למטבח שלנו.
בחוץ יורד גשם... זלעפות.
יש עוד הרבה להגיד,
אבל כבר מאוחר והמוח כבר קצת ישן... אז פעם הבאה.
ליל חורף נעים שיהיה גם לכם.. שתו תה, ולבשו בגדים חמים וצעיפים.
טיפות על חלון. שולמית.
(התמונה למעלה היא שלי, ולא מהתערוכה)
11 בינו׳ 2010
10 בינו׳ 2010
מחשבות בעיקר
היה לי סמינר ביום שבת,
ורציתי לחלוק משהו אחד שנחקק בראשי. וממשיך להדהד.
דיברנו על יצירה, על יצירת דברים חדשים, בין האני לעולם. (זה רק כותרת לא מובנת שלי עצמי קשה להסביר).
אבל בגדול, מה שנחקק בזיכרוני זה המשפט- שיוצר, או אומן נהייה מאדם פרטי לאדם פומבי. ז"א, אדם שחלק ניכר מזמנו הוא מוציא דברים לאנשים, נמצא בשיח עם אנשים. ויותר מזה , לוקח אחריות על עבודותיו..הוא עומד מאחוריהן. הוא נמצא בשיח מתמיד עם הסביבה שלו, משנה אותה, וממקום שהוא יוצר לעצמו בגבולות חדרו, הוא הופך למשפיע על הסביבה לאדם פומבי יותר.
וזה חזק לי, כי זה כאילו משנה בכלל את כל הראיה על אומנות בתור כלי תרפי מעט לזה שיוצר הוא בעצם במרכז אנשים שמסביבו.שהוא לא יכול להשאר בכוך שלו ולהסתגר, אלא דווקא כל המטרה של אומנות זה לצאת החוצה עם אמירה מסויימת, וליצור מזה שיח בינו לבין אנשים אחרים.
אני עושה עכשיו עבודה בנושא "בית", וזה קשה, כי פתאום לקחת נושא כל כך אישי, וכל כך נוגע ולחשוב איך אני הופכת אותו למשהו שאני יכולה לדבר עליו עם אנשים אחרים, או בגבולות שלי נוח לדבר עליו וזה לא יותר מדי פולשני, מנסה להבין כרגע את הגבול הזה.
ורציתי לחלוק משהו אחד שנחקק בראשי. וממשיך להדהד.
דיברנו על יצירה, על יצירת דברים חדשים, בין האני לעולם. (זה רק כותרת לא מובנת שלי עצמי קשה להסביר).
אבל בגדול, מה שנחקק בזיכרוני זה המשפט- שיוצר, או אומן נהייה מאדם פרטי לאדם פומבי. ז"א, אדם שחלק ניכר מזמנו הוא מוציא דברים לאנשים, נמצא בשיח עם אנשים. ויותר מזה , לוקח אחריות על עבודותיו..הוא עומד מאחוריהן. הוא נמצא בשיח מתמיד עם הסביבה שלו, משנה אותה, וממקום שהוא יוצר לעצמו בגבולות חדרו, הוא הופך למשפיע על הסביבה לאדם פומבי יותר.
וזה חזק לי, כי זה כאילו משנה בכלל את כל הראיה על אומנות בתור כלי תרפי מעט לזה שיוצר הוא בעצם במרכז אנשים שמסביבו.שהוא לא יכול להשאר בכוך שלו ולהסתגר, אלא דווקא כל המטרה של אומנות זה לצאת החוצה עם אמירה מסויימת, וליצור מזה שיח בינו לבין אנשים אחרים.
אני עושה עכשיו עבודה בנושא "בית", וזה קשה, כי פתאום לקחת נושא כל כך אישי, וכל כך נוגע ולחשוב איך אני הופכת אותו למשהו שאני יכולה לדבר עליו עם אנשים אחרים, או בגבולות שלי נוח לדבר עליו וזה לא יותר מדי פולשני, מנסה להבין כרגע את הגבול הזה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
