התקוממות

אני מתקוממת.
ראיתי עכשיו חדשות אלטרנטיביות של קבוצה שקוראת לעצמה "הירקון 70"
הם מספקים חדשות אלטרנטיביות על נושאים חברתיים, על תחזית זיהום האוויר.
והבחורה שמביאה את החדשות מדברת על הקרינה שנוצרת מהאנטנות של הרשתות הסלולריות,
שהחברות רוצות לשים הרבה אנטנות קטנות כדי למזער כביכול את הנזק של הקרינה.
אך לעזעזאל, היא בעצמה מדברת ומשודרת ממרפסת בתל-אביב.
ואז נשאלת השאלה- איך את חייה בת"א, ובוכה על הזיהום? ומה יש לעשות? לנתק כל קשר למודרניזציה בגלל שזה מסרטן, אני מבינה שיש צורך ורצון לחיות חיים בריאים, ושאיכות הסביבה זה חשוב, אבל בכל מכיר? כדי שנחייה בעולם ללא טכנולוגיה כי כל טכנמולוגיה בסופו של דבר פוגעת בנו?
אולי זה לא רק מה שמעצבן אותי, פשוט כבר ההסתכלות על האיכות הסביבה וביטול הנורמול החברתיות שקיימות כמובן מאליו. כי הן "רעות".
בכתבות הללו גם היה רעיון להכנסת הזנות לחוק. אז מצד אחד, כן הזנות היא קיימת, ולאנשים יש צורך בה. אבל ההתייחסות לזה כדבר לגיטימי מקובל והעיקר "בריא". נראה לי מופרך.
כי לא, ברור שאני מעדיפה שזנות לא תתקיים, שמכירת גוף לא תהיה עניין שקיים. וברור שיש עולם שלנו שאי אפשר להעלים זאת, אבל גם אי אפשר להתייחס לזה כדבר מותר, ונכון.
זאת דעתי. שיש כבר סוג של הרגל להתייחס לדברים כנכונים, ובסדר. ואולי צריך לבחון מחדש ערכים שלנו, אם זה דבר שהופך להיות "נכון", וצודק.

boooooooooooks

סרט. מאת הבימאית: שולמית ביאלי.

הצלמת: שולמית ביאלי.

המפיקה: שולמית ביאלי.

והשחקן: מתן פינקס

מאז..

(

מאז שהתחלתי ללמוד כל דבר שאני רואה ומנסה לרדת לעומקו מרגש אותי.

לא מרגש..כמו לה לה מרגש. אלה כשמשהו גורם לי להרגיש אז זה הרבה יותר חזק, לשני הכיוונים.בעיקר בתחום האומנות, הצפייה בה.

אם זה לכיוון של משהו שגורם לי עצב, או מועקה או אפילו סלידה או הבחילה, או משהו שאני מתחברת אליו, או משמח אותי.

יש מקרים שבהם אני מצלמת ואחרי שפיתחתי ואני רואה שיצא לי דברים שאני אוהבת אני ממש יכולה לבכות משימחה..או מהתרגשות על זה.

זאת תופעה מאוד מעניינת.

שבוע שעבר הלכנו לתערוכה של מורה שלי שקוראים לו: יעקב ישראל.

הוא מצלם בפורמט גדול של 8*10 אינצ'ים. שאם סרט רגיל זה 35ס"מ אז זה ממש כמו פיל ביחס לזה. כמו המצלמות של פעם...

התערוכה שלו הראת פורטרים של אנשים על הרקע של ארץ ישראל, ותחושת החוסר המצאות של הדמויות הייתה מורגשת.

כאילו הן היו תלושות, ואבודות, ותמונות שסך הכל רואים אנשים על רקע של ארץ העביר את זה בצורה כל כך חזקה. שזה מה שהוא רצה גם להעביר. אני לא יודעת כמה אני מרגישה ככה,
או אפילו יודעת שבירושלים אני בטוח לא מרגישה ככה, כי כל כך הרבה צפיפיות שזה בטוח לא תלוש.באמת, ירושלים זה קצת כמו הבית שלי, המון אנשים במקום אחד, כל הזמן עוברים מקצה אחד של העיר לשני.
זה כמו שכשאני רוצה לצאת מהמטבח הקטן והרוסי שלי וסבתא שלי רוצה להכנס, התחתים שלנו לא עוברים, נוצר מן צוואר בקבוק כזה.
אז ירושלים זה קצת ככה...כמו עיר שנוטה על צידה כאוניה.
לא יודעת איך הגעתי למטבח שלנו.
בחוץ יורד גשם... זלעפות.

יש עוד הרבה להגיד,

אבל כבר מאוחר והמוח כבר קצת ישן... אז פעם הבאה.

ליל חורף נעים שיהיה גם לכם.. שתו תה, ולבשו בגדים חמים וצעיפים.

טיפות על חלון. שולמית.

(התמונה למעלה היא שלי, ולא מהתערוכה)

ינשופים & co

קוראים לזה ינשופים. מקווה שזה יגרום לכם לחייך.

אוהבת, שולמית.

מחשבות בעיקר

היה לי סמינר ביום שבת,
ורציתי לחלוק משהו אחד שנחקק בראשי. וממשיך להדהד.
דיברנו על יצירה, על יצירת דברים חדשים, בין האני לעולם. (זה רק כותרת לא מובנת שלי עצמי קשה להסביר).
אבל בגדול, מה שנחקק בזיכרוני זה המשפט- שיוצר, או אומן נהייה מאדם פרטי לאדם פומבי. ז"א, אדם שחלק ניכר מזמנו הוא מוציא דברים לאנשים, נמצא בשיח עם אנשים. ויותר מזה , לוקח אחריות על עבודותיו..הוא עומד מאחוריהן. הוא נמצא בשיח מתמיד עם הסביבה שלו, משנה אותה, וממקום שהוא יוצר לעצמו בגבולות חדרו, הוא הופך למשפיע על הסביבה לאדם פומבי יותר.
וזה חזק לי, כי זה כאילו משנה בכלל את כל הראיה על אומנות בתור כלי תרפי מעט לזה שיוצר הוא בעצם במרכז אנשים שמסביבו.שהוא לא יכול להשאר בכוך שלו ולהסתגר, אלא דווקא כל המטרה של אומנות זה לצאת החוצה עם אמירה מסויימת, וליצור מזה שיח בינו לבין אנשים אחרים.

אני עושה עכשיו עבודה בנושא "בית", וזה קשה, כי פתאום לקחת נושא כל כך אישי, וכל כך נוגע ולחשוב איך אני הופכת אותו למשהו שאני יכולה לדבר עליו עם אנשים אחרים, או בגבולות שלי נוח לדבר עליו וזה לא יותר מדי פולשני, מנסה להבין כרגע את הגבול הזה.

הכרות, וקצת על נשמה ואומנות.ומה שבינהם,ויש הרבה.

בין כל שאר הדברים שאני עושה בחיים (שכרגע הם רבים או מצומצמים לתחומים מאוד מסויימים).אני לומדת "חינוך באומנות" אנסה לפרש זאת בצורה הטובה ביותר.
אתחיל מהסוף להתחלה. אני לומדת צילום במוסררה, במסלול של 3 שנים. " אבל מה יש ללמוד צילום 3 שנים?!" אתם שואלים... ובכן גם אני שואלת את עצמי לפעמים.
מה שבטוח שבאמת הזמן מקבל צורה אחרת, שלפעמים קשה לרוץ אחריו כי לעזעזאל הוא בורח מהר... כמו שד. ואני אחריו מנסה לתמרן בין כל הדברים שאני רוצה עוד ללמוד ולעשות, שואי וואי יש כל כך הרבה. בא לי לפעמים רק להרחיב ולהרחיב.
באמת יש איזה קסם כזה בעולם שכשאתם עושים הרבה מאוד דברים אז הרצון ללמוד עוד, ולהרחיב, ולבלוע עולמות כאילו נפתח בתוככם עוד מימד שרוצה להזין את עצמו, לראות, לספוג, לטייל, לראות. ומצד שני או פשוט במקביל, המיטה, האמבטיה ולא ציינתי עד עכשיו- החברים.. שכל כך מעט מהם פתאום כי כאילו לא ברור איך לחבר פתאום בין המימדים האלה... שגם אליהם הנפש כמהה. ויש אותי... ששנעה בתוכם, לפעמים זנרכת מקיר לקיר באישהי האב
אבל לא על רק על זה רציתי לדבר... במקביל ללימודי צילום שלי, אני לומדת פעם בשבוע קורס בת"א שנקרא "חינוך באומנות" האמתי שהוא נקרא "pedagogika tvorchestva" ברוסית, אבל זה התרגום שאני מצאתי לעצמי. בקורס בעצם אנחנו לומדים איך לעבוד עם חומר (כל מיני חומרים) ודרכם ליצור שיחה. אבל לא שהחומר נהייה רק חוט מקשר בין האנשים, אנחנו מנסים ליצור מפגש אמיתי בין האדם לחומר שאנחנו עובדים איתו, ומפגש אמיתי בין האנשים. זה עלול להשמע מעט מסובך בהתחלה. אבל בעצם מה שלי חשוב בזמן האחרון ושאני מרגישה שאני לומדת זה איך מצד אחד ללמוד לעבוד עם כל מיני חומרים- ללמוד את התכונות שלהם, את מה שהם מביאים לי לעשות, ואיפה הם חוסמים אותי, לאיזה מצבים ריגשיים הם מתאימים הכי הרבה, או איך חומר מסויים יכול לדבר על נושא- ז"א התאמת החומר שאני בוחרת לעבוד איתו עם הנושא שחשוב לי לדבר עליו. ובמקביל לתהליך הזה, של ללמוד ליצור לא רק כדי שיצא לי משהו "יפה", אלא להתחבר לחומר ולעצמי, ולהרגיש שאני נמצאת איתו בסוג מסויים של דיאלוג.
הוא אומר לי: "את זה את לא יכולה לעשות איתי"... ואני אומרת " אני אלחם!"..."אני אשבר...!" טוב... "אני אזרום איתך"..." אני אעקל אותך ככה שכן אגיע למה שאני רוצה..." וכן הלאה.
ומבחינתי המימד השני זה שכרגע מאוד משמעותי בעיני זה שתוך כדי יצירה ובשיחה אחרי היצירה אנשים רואים בי משהו, ודרך העבודה נוצר שיח על דברים שהם יחודיים לי, שאני יצרתי או הכנסתי לאותו החומר שניתן בידי כולם. שדרך זה אני נותנת לאנשים הצצה אל הנפש שלי. למקום היחודי הזה שלי.
השבוע הייתי בתערוכה שמצגת במוסררה, של אומנית שקוראים לה סילקה. היא גרמניה שחלק מהמשפחה של יהודים וחלקם גרמנים. והיא העבירה לנו סדנה. היו שני דברים שריגשו אותי במפגש הזה: אחד: היא דיברה על זה שהיא לא מאמינה בצילום שעומד לבד בזכות עצמו בלבד. אז מה בעצם? היא אומרת שמבחינתה צילומים עובדים ביחד, כסיפור. והטכניקה שלה זה שהיא מחברת שני פריימים שלא קשורים בהכרח על אותו הדף, כך שיראו במבט ראשון אפילו לפעמים כאותו הפריים. וזה חזק לי, שהיא מנסה להעביר סיפור דרך תמונות. גם בגלל שזה משהו שאותי מאוד מעניין לעשות, ליצור סיפור בעזרת התמונות שלי, ביחד. לא ממש יודעת להסביר את זה, משהו באמיתיות שלה לדבר על עצמה על האמונה שלה באיך היא יוצרת אומנות.. זה ריגש אותי.
והדבר השני שמתחבר לראשון, זה שאולי אפילו אם הייתי רואה את העבודות שלה בלעדיה לא היה נוצר לי, אבל כשהיא דיברה על העבודות שלה, על הדילמה של מי היא: גרמניה? יהודיה? שניהם? אחד מהם?
שפתאום אתה רואה בן אדם. אתה רואה דרך העבודות או עם העבודות ליתר דיוק בן אדם, ואת מה שבוער בו, או משהו שכל כך יכול לגעת בי. סיפור. הרגשה. תחושה. אמיתיות כזאת שבאמת חושפת לי את הבן אדם עם התמונות שלו. וזה ממש מתקשר לי למה שדיברתי עליו שאני לומדת בקורס בת"א. וממש הייתי רוצה לעשות בלימודים יותר, לשאני יקבל משמעות רחבה יותר, עם העבודות שלי. שהעבודות שלי יהיו עוד חלק שיתווסף אליי. לא שהם יגדירו מי אני. אלא שהם יהיו כמו עוד חלק שהתחבר ושדרכו אנשים יכולים להציץ, או לראות פתאום יותר ממני.
אמן.

יום שני בבוקר- תולדות האומנות, זוועה.

לאחרונה, ז"א היום בבוקר יצאתי באמירות מהפכניות על אומנות עכשווית. שברגע שפצעתי את פי, הגדול לצורך העניין, חבורה של אנשים טובים ואומנים מתחילים פערו עליי עיניים ופערו פערים.

היום כל אומן נהיה נביא- שבא להכריח את הקהל לראות את מה שהוא רוצה להעביר, לא משנה באיזה אמצעים, העיקר שזה יעבור, לא תמיד עם יכולת בחירה של יחס- האם אני מסכים /מתחבר למה שאני רואה, מרגיש. האומן מכניס את הצופה בכח לתוך האמירה שלו , ומשתמש בכלים כמה שיותר עוטפים, רחבים שמכניסים את הצופה פיזית לתוך העבודה עצמה. לתוך האמירה שלו. instalation , מיצג, אומנות בגודל שאינך יכול להסתובב, בואננגח את האמירה שלי בצופה, וחובת הצופה היא להסכים למה למראים לו ולהזדעדע.
הצורה של הביטוי לא חשובה, מה שיוצא נגד הקאנון האסתטי שהיה מקובל ומזמן נקבר מתחת לערימות של עלים יבשים של אומנויות קונספטואליות. כל מה שיוצא נגד המוכר , נגד ה"זרם" הוא אומנות, או יותר נכון כל מה ששובר את הגבולות כמה שיותר רחוק מהקודם, זה אומנות.
לך רחוק, תגעיל, תזעזע, תביש אל תתבייש. היום אפילו גופות זה כבר מיצג. והותוצר בפני עצמו כבר לא חשוב.
אני מאמינה שהתוצר חשוב, שהתוצר צריך להיות מושך, מעניין, יפה,, באיזשהי צורה. משהו שיעמוד בפני עצמו כעבודה ולא רק כרעיון.
שלא יאנוס אותי להמצא בתוכו, להזעדעזע ממשהו שאני לא בהכרח מסכימה איתו.
אחרי שיעור בתולדות האומנות אתה מאמין שכל האומנות שקיימת היא כזאת.
וכמובן שקיימים גם היום כל מיני זרמים, ומה שמראים לי זה חלקיק מאינסוף- מרסן דושאן, קיקי..
instalation, zaazuation, קונצפט, רעיון, יכולת, דימוי, כוח.
הייתי רוצה להאמין שהאומן הוא אדם המעצב ראיה, פריזמה שדרכה אני מסתכלת על המציאות, שמעצב את החברה. את השיח שקורה בתוכה. וכמובן שכל הדברים שאני מדברת עליהם אין בהם שחור ולבן, שזה אומנות בעלת קונצפט בלבד, וזאת אומנות הבנויה משניהם. יש שם דקויות, ויש ניסיון ליצור שיח, אבל הייתי רוצה שזה לא יהיה רק שבירת הקיים אלא גם יצירת ויז'ן חדש על דברים.